חודש מאי 2011.
4 חודשים אחרי הניתוח. פתאום תוקפים אותי כאבי בטן נוראיים. אני עם בחור שהכרתי כמה שבועות קודם לכן. אני מרגישה שאני עומדת למות. אני מקופלת לשניים. הוא מסיע אותי למיון. בדרך, באוטו, אני קולטת מהצד את המבט המבוהל שלו. הוא בטח אומר לעצמו "למה הכנסתי את עצמי".
אני לא מבינה מה קורה לי. יש לי סיבולת גבוהה לכאב ואלו כאבים ברמה שלא הכרתי.
בדיעבד, אני נזכרת שכן היה לי משהו דומה, בעוצמה מעט פחותה, שנה לפני כן כאשר הייתי עם בן זוגי דאז באיטליה אצל משפחה של חבר. תקפו אותי כאלו כאבים חזקים, ששכבתי במיטה עם משככי כאבים במשך מספר ימים ולבסוף הקדמנו את הטיסה חזרה בגלל זה. (אבל זה היה הרבה לפני שקיבלתי את האבחנה).
בחזרה לסיפור שלנו. אנחנו מגיעים למיון. במשך שעות לא מתייחסים אליי. אני חיוורת, קפואה, רועדת, מזיעה, לא יכולה לעמוד. נותנים לי לשכב על מיטה במסדרון. אני מתחננת לשמיכה ולמשהו נגד כאבים.
"עד שלא יראה אותך רופא, אי אפשר לתת לך משהו לשיכוך הכאבים". אני מקיאה מרוב כאב.
חולפות עוד כמה שעות שהרגישו כמו נצח. מכניסים אותי לאולטרסאונד. זה כואב כל כך. אני נושכת שפתיים כדי לא לצרוח.
"התפוצצה לך ציסטה בבטן, צריך להכניס אותך לניתוח דחוף"....עוד לא ידעתי שזה קשור לאבחנה שקיבלתי כמה חודשים קודם לכן...
עוד ניתוח....
אחרי הניתוח בעודי מתאוששת הבנתי שהבחור אותו הכרתי כמה שבועות קודם לכן כנראה נבהל והוא נעלם.
זה היה רק הסימן הראשון לקשיים שעוד אספוג בהמשך הדרך.
Comments