ינואר 2011. אני אצל רופאת הנשים שלי. היא ביקשה ממני לבוא אליה בדחיפות כי תוצאות בדיקות הדם אליהן הפנתה אותי לא היו טובות. חשד לסרטן בשחלות, היא אומרת. היא רוצה שאכנס לניתוח דחוף לביופסיה לבדוק את זה.
אבא שלי בימיו האחרונים. האדם הכי קרוב אליי בחיים, האדם שאני הכי אוהבת בעולם, עומד למות. סרטן בריאות ועכשיו גם בלבלב. רק בן 69. שנתיים קודם לכן עזבתי את החיים שהיו לי בשוויץ כדי לחזור לטפל בו בארץ, במשרה מלאה. אם רק הייתי יכולה להחזיר את הזמן אחורה והייתי יודעת שזה מה שהולך להיות, לא הייתי עוזבת והייתי נשארת בארץ להנות מהשנים שנותרו לנו יחד.
אני לצידו מחזיקה לו את היד בבית החולים כשהוא נושם את נשימותיו האחרונות, מדחיקה את העובדה שתיכף גם אני נכנסת לניתוח.
אבא נפטר.
עשרה ימים מאוחר יותר, אני באיכילוב, נכנסת לניתוח במחשבה שכשאצא הולכים לבשר לי שגם אני חולה בסרטן.
אני אחרי הניתוח, מתעוררת מההרדמה, עדיין מטושטשת. אני לבד בחדר. נכנס הרופא שניתח אותי. "יש לך אנדומטריוזיס. תיקחי גלולות" ויוצא מהחדר.
בלי שום הסבר, שום מידע, שום שאלות לגבי סימפטומים מהם סבלתי, כלום...
הייתי כל כך מוצפת רגשית מהאובדן הטרי שבכלל לא חשבתי על כך שכל הסימפטומים והכאבים מהם סבלתי עד אז קשורים למילה המוזרה שהרופא עכשיו הנחית עליי...
עוד לא ידעתי אז עד כמה האבחנה הזו עתידה לשנות את חיי....
Comments